ז מ ן   ה א ב ן

גדעון עפרת

 

את טווח זמן האבן של יעל ארצי – זמן האבן כזמן החיים – אני מאתר תחילה בין שני פסלים שפיסלה בין 1986 לבין 1990. האחד – “זקֵנה” (1986), פסל פיגורטיבי קלסי בשיש קררה (1.5 מ’ גובה), המתמקד בקפלי עור מדולדלים ושמוטים של גוף אישה. השני – “אישה” (1990), טורסו שיש פרימיטיביסטי (80 ס”מ גובה), ארכאי באופיו, של אישה בראשית הריונה. שתי נשים בסימן גוף: הפריון האלילי של הפסל המאוחר יותר לעומת הבלייה ואובדן הפוריות של הפסל המוקדם. הפריון הנשי מיוצג באבן וולקנית אטומה, מחוספסת מאד במרקמה הטקסטורלי, מוכה-האזמל. הבּלוּת/בלייה הנשית מיוצגת דווקא בטקסטורה מלוטשת, חלקה ורכה, המתמסרת לאנטומיה וליופי הלניסטי (הגם שיעל ארצי עונה בגוף נשי זקן לאידיאל הוֶונוסי הצעיר). ניצחון היופי והאמנות על המוות?

הרי לנו שני הקטבים של זמן החיים ביצירת ארצי, שניים שהם גם קטבים של טיפול באבן – העיבוד החיצוני כנגד פראותו הפנימית של החומר –  ושל סגנונות פיסול. אלה השניים שולחים שלוחותיהם ליצירתה של הפסלת מקיבוץ שדות-ים לפני ואחרי התאריכים הנדונים, בה במידה ששניהם מתאחדים בו-זמנית בפסליה ויוצרים בתוך רבים מהם מתח ניגודים שבסימן הפריון, ההולדה, הבריאה, היצירה. בערוץ היצירה המוקדמת של ארצי נאתר ב- 1978 פסל עץ של “אישה זקנה” (55 ס”מ גובה), המשלב בטורסו העירום פוקוס רחמי גדול ביחד עם זרימה מופשטת-למחצה של אברים נפולים. לפסל נוכחות פרימיטיביסטית בהרבה מגרסת השיש הקלסיציסטית של 1986. וכך, “הריון” – פסל ארד מ- 1979 (54 ס”מ גובה) מזמין את העין לזרימה אורגנית על פני בטן נפוחה ועל אברים מופשטים החוברים לגוש סלעי היולי. בשלב זה נקלענו, פעם נוספת, למתח הפריון (הריון) ואובדנו (הגוף הזקן), אף כי הפעם ביטלה הפסלת ניגוד לשוני-סגנוני בין שני הפסלים, למעט ההבדל החומרי. דומה, שהנגיעה בזיקנה מבטאת ביצירת ארצי סירוב לאובדן הנשיות, כאשר מימד הליטוף הענוג עודנו נוכח גם בקוטב הבלייה הגופנית. ב- 1986 יצרה ארצי את פסל השיש הלבן, “זוג” (80 ס”מ גובה), המאחד בנפח אורגני ומוחלק אחד את הכדור (אישה?) ואת הגליל (גבר?) הפורץ-גוהר בעידוני-עידונים נפחיים. אלא, שיותר מהפשטה של הזדווגות, מסגיר הפסל גופניות נשית, שחריץ וואגינלי במרכזה.

ציר זה של האבן הפריונית הנשית יוביל אל “פוריות” – פסל בזלת משנת 2000 (39 ס”מ גובה), סלע היולי שבטנו התפוחה מוחסרת מאחור כמערה ודנה את הגוש ה”פראי” לקליפה רחמית, שכמו שרדה טקס פולחני קדום. שש שנים לפניו, יצרה ארצי את “חושניות” (30 ס”מ גובה) , עוד מגע קלסיציסטי המחליק על פני עכוז נשי ושאר אברים, תוך שכובש סלע פראי בליטוף ארוטי. ובאותו מסלול – עוּבָּר, טבור, שָד, בטן: ראו את “עוּבּר” (שיש קררה, 1997) – גוף כדורי, חלק, אורגני ומופשט, המכווץ אל תוך עצמו עם מינימום סימני התפלגות אברים. או: “טבור” (שיש קררה, 1991) – פסל המחלץ מתוך סלע אמורפי את הנפח האורגני המוגדל של הטבור הנשי, תזכורת ללידה. והשוו לפסל הגרניט מ- 1996, אף הוא “טבור” שמו, בטן מלוטשת עד תום הפורצת מתוך פראות הסלע הדולמני השחור. או ראו את “לידה”, פסל שיש לבן מ- 1978 (אוסף פרטי, עתלית), בו נמתחת על גבה אישה עירומה על פני ומתוך תשתית האבן: גוף האישה משתרע, צומח ובוקע מתוך ערש האבן הגולמית כישות אורגנית חלקה ועתירת קימורים רכים, אף כי ישותה עזה (נוכחותו של שָד אחד מתחברת לאלכסון-גוף המותח את הפיגורה מבֶּרך ועד לכתף כוחנית, המתפקדת כ”שָד” שני).

עוד ועוד פסלי פריון, הריון ולידה, ובהם הפסל “שיבוט” משנות ה- 90: קליפת גוף נשי, הנפתחת לשניים כשער (עם ציר אמצעי), והקליפה היא תבנית לגוף היולי נפרד שמרכזו טבור ריאליסטי מוחלק. אלה הם, אכן, נושאי העומק הקושרים את יצירתה של יעל ארצי במקשה אחת של אישה יוצרת. ולכן, גם כשהנושא המוצהר הוא “מפרשים”, “זקף עגינה” וכו’ (דוגמת סדרת פסלי הגרניט-לברדור שיצרה בהולנד ב- 2001) – גם הפסלים הללו אומרים, לעומקם, פריון, לידה, וויטאליות פורצת.

חלק מפסליה של יעל ארצי (תלמידתו ב- 1974 של הפסל הצרפתי, אטיין מארטֶן, יליד 1913) מוכיחים זיקה גם להנרי מור, מה שמבטיח את הפן האורגני-אנטומי-ארוטי של הגוף הארכאי המונומטאלי. כך, “שער קיסריה”, מונומנט אבן מקומית מ- 1993 (4 מ’ גובה), מעלה על הדעת עצם קדומה עצומה, מעין עצם-אגן-ירכיים (ראו רכות הנפחים) הדנה את זה העובר ב”שער” לחדירה בין שתי רגליה של חיה נקבית פרה-היסטורית,. כאן שמרה ארצי על מתח דק בין עבודת הבנאות באבן לבין הפיסול בנפחים, שהוא גם המתח בין הארכיטקטוני לבין האורגני. למרחב זה של עבודות שייך גם “איזון”, פסל ארד מ- 2000 (2.30 מ’ גובה), אף הוא מין “עצם” ארכאית, עגלגלה וכבדה, נסגרת ונפתחת בו בזמן, בעלת נפחים גופניים רכים שמזמינה אותנו אל חביון גופה.

ב- 2001 כבר יצרה יעל ארצי את פסל הבטון הלבן, “אמא אדמה” (1 מ’ גובה) – מבנה מופשט וכבד, מעין טורסו נון-אנטומי נוסף, שכולו בטן ואשר הטקסטורה שלו מעלה על הדעת תנועת רוח בדיונות ו/או קפלי שמלה מתבדרת. כך או אחרת, טקסטורה רכה ביותר, “נשית” לכאורה, הנענית במאסיביות ארצית המאשרת יציבת בטח על האדמה ועמידת-עַד נגד כל פגע. כמו היה פסל זה, כשאר פסליה של יעל ארצי, מין גילוי דעת פיסולי על כוחה של האישה הבוראת-יוצרת. בריתה זו של הפסלת עם האישה בולטת בפסל “אדם וחווה” מ- 1997 (גרניט הודי, 3.5 מ’ גובה): כאן, “אדם” מופרד כיחידה אנכית בעלת ארשת מזרחית תנ”כית, גופו-גלימתו מסומנת באלכסוני סיתות המסגירים חספוסי אבן. לאמור: “אדם” של ארצי הוא פיגורה שבסימן האקטיביות והזמן היחסי. כנגדו, “חווה” היא גוף ארצי-כדורי, מוחלק עד תום, קשר-הטבור במרכזו, גוף העונה באל-זמן, בכוח הפריון ובעוצמה הפנימית השקטה לפעלתנותו של הזכר.

לא לחינם, לפן הפריון נלווה פן החיה שהוא פן הכוח: פסלי “אריה תנ”כי” (1998, אבן ירושלמית, 3 מ’ גובה), “תאו” (1985, ארד/שיש, 21 ס”מ גובה) ו”דב” (1996, ארד/שיש, 27 ס”מ גובה). בכל אלה אוצר הגוף הארכאיסטי המופשט-למחצה של החיה כוח פנימי רב, המובלג בהחלקה ובהאחדה מינימליסטית “ברנקוזאית”, אך משחרר עוצמות פראיות, דוגמת העיבוד ה”פראי” לרעמת האריה. “האריה התנ”כי” של יעל ארצי , פסל ארכאיסטי/מודרניסטי מרשים במיוחד, המוצב במוזיאון הפתוח בתפן, נושא את הישגו של אברהם מלניקוב (יוצר אריה השיש בתל-חי, 1934-1926) לרמה גבוהה יותר של קונסטרוקטיביות-אבן מאסיבית המשולבת באנטומיזם עדין ומרומז, החוברים שניהם לאותה “פראות” מסוגננת (קווצות שיער הרעמה): מתח של שכלתנות וכוחניות שאין לאלפה, מתח האמנות והטבע הקמאי.

כוח חייתי ופריון אומרים חיים ודינאמיקה, שאינם חדלים לפרוץ מהאבן של יעל ארצי, בבחינת מאבק איתנים בין התהוות לבין הזמן הנמוג לתוך הקבוע והנצחי. זהו המאבק בין הזמן לבין האל-זמן בפסליה של ארצי. ראו את שני פסלי “בראשית” (האחד משנת 1999, פסל אבן ארגנטינאית מקומית, 3 מ’ גובהו; השני משנת 2000, פסלון בגרניט הודי, 30 ס”מ גובהו): בשני הפסלים מגיח מתוך האבן הכדורית/הביציתית פרץ נובע של אבניות פראית החרוצה בקווי זרם. ה”קלאסיציזם” של הטיפול המלוטש בפני הכדור (2000) או בשכבה ה”אפידרמית” ה”תת-עורית” (1999) אינו אלא מבוא לגילוי סודה הפנימי האותנטי של האבן – כוחה הוולקני הדיוניסי, העז והתוקפני, זה הצופן את סוד החיים. שכן, אם הפיסול הקלסי הבטיח לנו את בת-היופי הגנוזה בתוככי האבן (מיכלאנג’לו), באה יעל ארצי ואומרת: בלב האבן צפונה וויטאליות, ממתינה לפריצתה, פריצת און-החיים. לכן, גם באנדרטה רבת-הרושם שעיצבה יעל ארצי בתל-אביב לזכר יצחק רבין (1996), לוחות הבזלת כמו מורעשים על-ידי כוח תת-קרקעי: מציבת המוות נושאת את מסר עוצמת החיים המוצפנת מתחת.

וויטאליות וכוח ראשוני, המבקשים דרכם החוצה בפסליה של יעל ארצי, מוצאים גם ביטוי פיגורטיבי במו משיכתה של הפסלת ל”אישה החזקה”. “‘האישה בהריון’ מלאת כוח”, ציינה הפסלת בראיון (לעיתון “חדשות”), והוסיפה: “(הנשים) מבורכות בכוח שמייצג את האלוהי כיוַן שמעניקות חיים. בעבורי, הפריון הוא החזק שבכוחות הטבע.” אך, לא רק הריון. כי את דמות האישה החזקה תבטא ארצי אף בזקיפה עזה של ברך או כתף. את זו נאתר, למשל, בדמות עירומה היושבת רכונה (“זוהי אישה ממרוקו”, מדגישה הפסלת) ו/או בפיגורה עירומה אחרת (tבן שיש גלילית, 1990 בקירוב), היושבת בתנוחה מזרחית וזוקרת ברך גדולה. בפסל אבן-סרפנטיין ירקרקה ממחצית שנות ה- 60 נפגוש עוד אישה עזה המתומצתת בבטן, שָד אחד וכתף פורצת (כתחליף לשד שני). כמו ייצגו פסלי הנשים של השד האחד אמזונות (שנודעו בהחסרת שד לטובת הירי בקשת). לא אחת, זיכרון “האישה החזקה” מתחבר לזיכרון האישה המרוקאית, אם גדולה, דמות שנושאת עמה הפסלת כזיכרון ילדות (ונדגיש: ארצי, ילידת 1946 במרוקו, עלתה ארצה ב- 1966, בהיותה בת עשרים). בפסל מודולארי ממחצית שנות ה- 80 עיצבה בשפה סמי-אבסטרקטית מעין משפחה מרוקאית, אולי תנ”כית, מקבץ של יחידות אנושיות מונומנטאליות (חרף גובה הפסל שאינו עולה על 40 ס”מ) שנוכחותן משיקה לטופוגרפיה ולחיות (עם עטינים).

אם כן, כוח וכיבושו-איפוקו, פריצה ראשונית ועידון (סובלימציה), מזרח ומערב, טבע ותרבות. הרי לנו תחבירה הדואליסטי /של יעל ארצי, פסלת חסרת לאות יצירתית, שאינה חדלה לזווג את העיבוד המהוקצע (ה”קלאסי”) של חיצוניות האבן עם זרימות הפרא (ה”ארכאי”) של פנימיות האבן. כך, ב”שער” ( 1998, טרוורטין טורקי, 4.20 מ’ גובה) ניצבים שני טוטמים כשני אלילי שבט קדומים. פה לא נאתר מתחי זכר-נקבה בין השניים, אך עצם הזיווג-התפצלות אומר פריון, ובעיקר – הוויטאליות ה”גסה” של פנים-האבן, הפורצת/לחוצה מתוך השכבות החיצוניות המעובדות למשעי, כשהיא שבה ומסמנת בריאה, יצירה, צמיחה, הולדה. כזה הוא כדור האבן של “אבולוציה” (2005, גרניט שחורה, קוטר: 1.80 מ’), שליטושו המרהיב “נקרע” על-ידי פרץ כאוטי של אבניות טבעית ומשוחררת המסרבת לאילוף. לצופה אין ספק, שכל הפסלים הללו הן דיוקן עצמי של פסלת, אישה חזקה היא עצמה, מזרחית ומערבית בתרבותה, אישה אֵם ואישה יוצרת ששני כוחות סותרים מתרוצצים בתוכה ואשר בפסליה היא משיגה את האיזון בין אמנות וטבע, בין חוק וחירות ובין סדר ותוהו.